מידי פעם יוצא לי לשמוע מאנשים: "אני מאוד מודע לעצמי, אז בשביל מה אני צריך מאמן אישי?"

במקום לענות אני אומר: "יש לך פה משהו על הלחי, לכלוך קטן".

"איפה?" – שואל אותו האדם בבהלה ומנסה לנקות את הלחי.

"לא שם, פה".

הוא מנסה למשש את האזור במטרה לנקותו מיד, אך ללא הצלחה.

האמת היא שאין שם שום לכלוך. אבל אין לנו יכולת לראות את עצמינו מהצד. הדרך היחידה לראות את עצמנו היא בהשתקפות – על פני המראה או האגם או הויטרינה או כל משטח משקף אחר. אנחנו חייבים משהו או מישהו שישקף לנו את המצב.

משום מה זה לגמרי ברור לנו בנוגע למראה החיצוני. אך מה לגבי מבנה האישיות, האופי, הדפוסים והאוטומטים שלנו. קורים לנו דברים בחיים, אנחנו חווים עליות וירידות, הצלחות ואכזבות, אנחנו מעבירים את המסרים שלנו לסביבה, אך הסביבה לפעמים מפתיעה או מעצבנת אותנו בתגובה שלה. אנחנו מרגישים לפעמים שלא מבינים אותנו, שפירשו אותנו לא נכון, שעיוותו את דברינו. אם אנחנו כל כך מודעים וכל כך מיומנים בתקשורת עם הסביבה, אז למה זה קורה?

התשובה היא שאין גבולות לפיתוח המודעות, אין לזה סוף. ככה בנוי המוח – החלק האנליטי שלו, חלק שבו מתרחשים תהליכי חשיבה, הוא ממש זעיר לעומת כמות המידע שאנחנו קולטים מבחוץ ואוגרים בו מבלי להיות מודעים לכך. כל זמן שאנחנו ערים אנחנו קולטים כמות בלתי אפשרית של מידע דרך חמשת החושים שלנו. בלתי אפשרית לעיבוד מודע. אז ברור שאנחנו מפספסים דברים. מפספסים ותוהים למה הגענו לתוצאה שהגענו, איפה טעינו ואיך נוכל לתקן. אם לא לעכשיו אז לפחות לפעמים הבאות.